<h1>ראבי"ה סימן תק"צ</h1>
<h2>דף כה:</h2>
היציעה של שמועה זו ומסקנא הכי נראה דכל מאי דתנן דבני העיר אין מורידין בית הכנסת ותיבה וספרים ותורה מקדושתן אלא מעלין ואין מוכרים של רבים ליחיד לרבי מאיר ואין מוכרין אלא על תנאי אימתי שירצו יחזירו לרבי מאיר כולו מיירי כדאוקימנא בגמרא בין אם בנו אותו משלהם או ניתן להם מאחרים, כיון דאין רגילין לבוא שם רוב עם אדעתא דידהו יהוב דמאי דבעי עבדי ביה. והכי אמרינן מסתמא, דהא בדרבים נמי קאמר רב אשי כיון דאדעתא דידי קא אתי אי בעינא מזבנינא ליה. אבל גבי כרכים מקום סחורה ורגילות לבוא שם רבים סתמא דמילתא כולי עלמא נתנו לבנותו, שהרי נתקן לצורך רבים. ואם ברור לך שבני הכרך בנאוהו משלהם אם נמלכו כולם לשנותו שרי אפילו למישתי ביה שיכרא, דהא אדעתא (דידהו בנאוהו כולן לשנותן שרי דהא אדעתא) דידהו בנאוהו כולם ומשלהם בנאוהו. דגרסינן בירושלמי [ה"א] רבי שמואל בר נחמני בשם רבי יוחנן הדתימר בית [הכנסת] של יחיד, פירוש של כפרים, כדאיתא בגמרא דידן, אבל של רבים [אסור] אומר אני אחד מסוף העולם קנוי בה והתני מעשה ברבי צדוק שלקח בית הכנסת של אלכסנדרים בירושלים ועשה בה צרכיו, ומשני אלכסנדריים עשו אותו משל עצמן. ובגמרא דידן משני אדרבי אלעזר בן עזריה בית כנישתא זוטא הוה. שני מעשים היו, ולא פליגי. וגבי כרכים לא מהני שבעה טובי הכרך, ומשום דרבים נינהו מסתמא לא סמכי עלייהו דעתם, אבל כולם מהני אם בנוהו משלהם. והא דאמר רבא לא שנו אלא שלא מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אבל מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר שרי אפילו למישתי [ביה] שיכרא אמתניתין קאי דאוקמינא בשל כפרים, מכלל דבכ[פר]ים בעינן כולן, נראה לי במעמד אנשי העיר בסתם שלא מיחו בדבר, וגם השבעה לא עשו הדבר בצנעא שלא יתגלה, אבל אם אמרו כולם בהדיא הרי אנו מתרצין אפילו בשל כרכים מהני, כדמוכח מירושלמי. וכן עובדא דרבינא דההיא תילא בשל כפרים הוה. וכל מה שאנו סומכין בכפרים על שבעה טובי העיר אבל לא בכרכים, הני מילי בסתמא, אבל אי ב[נ]י כרך נמי ביררו שבעה טוביהם או פחות או יותר ועושין דבריהם על פיהם וסומכין עליהם, כענין שבוררים בני כרכים ראש הקהל בזמן הזה, סמכו עלייהו, אי בנאוהו בני כרך משלהם, כגון שמכרו במעמד אנשי הכרך ולא מיחו, ומורידין אפילו למישתי ביה שיכרא. ורש"י פירש למישתי אפילו במעות שיכרא. אבל אי מעלמא אתי לא. והוי ליה כהתנו מתחלה ועל תנאי הקדישוהו, כדאמרינן בתי כנסיות שבבבל על תנאי הן עומדין. ודבר זה אני למד מן הירושלמי, [דגרסינן בפרק בני העיר ירושלמי] שלשה מבני הכנסת כבני הכנסת ושבעה מבני העיר כבני העיר מה אנן קימין אם שקיבלו עליהן אפילו [אחד אם בשלא קבלו עליהן אפילו] כמה אלא כן אנן קיימין בסתם, אלמא גבי בני העיר אם קיבלוהו אפילו אחד. ומשם אני דן נמי אכרכים, והדין נותן שעל תנאי הוקדש. והא דאמרינן בגמרא דידן גבי וכן במותריהן, ואוקימנא שמכרו והותירו, במה דברים אמורים שלא התנו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אבל התנו ומכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי עיר אפילו לדכסוסיא מותר, ודכסוסיא מפרשינן פרשא דמתא, נראה [בעיני] דאכפרים קאי, תדע דהא אמתניתין קאי דאוקימנא בכפרים. והא דבעי להתנות בפניהם משום שכיון שהתחילו למכור ולהעלות הקדושה לאו כל כמינייהו לשנות המותר, דמסתמא אי לאו [ד]אתנו אמרינן (בפרק) בני העיר דעתם שיבואו כל המעות לדבר אחד. ודכוותיה מהני גבי כרכים אם כולם בהסכמה, אם בנאוהו משלהם, אי נמי בררו טוביהם בהדיא. ומיהו נראה דאפילו אם בררו אי יהיב כולי עלמא מסתמא לאו אדעתא דידהו יהיב. ורפיא [בידי]. ומיהו בכיס של צדקה הדבר ידוע אף על פי שלפעמים באים האורחים ומתנדבים ונותנין בזמן הזה אדעתא דציבורא יהיב ודעתם מתחלה לעשות כל צרכי הקהל, כדאמרינן אפילו לדכסוסיא מותר. ובכפרים נמי חלופי וזבוני ומיהבי במתנה שרי, והילכתא כרב[ינא] לקולא, אבל לאגורי ומשכוני אסור מאי טעמא בקדושתיה קאי. והא דאיבעיא לן מהו למכור ספר תורה ישן לקנות בו חדש אמתניתין קאי בשל כפרים, [אי נמי בכרכים], כדפרישית. אבל כל הני קדושות דמתניתין אם של יחיד הם יכול לעשות בהם כל מה שירצה, דאדעתא דידיה עבדינהו, כדחזינן דאמר רב אשי כיון דאדעתא דידי קאתי מזבנינא ליה. ומיהו כל הני דשרינן למכור לארבעה דברים אסור לבית המרחץ לבורסקי לבית הטבילה ולבית ה[מ]ים, פירש רבינו שלמה [לבית מי רגלים אי נמי] לבית הכביסה, משום דדברים מגונים נינהו. ובספר תורה דיחיד המוכרה איסורא ליכא, אבל אינו רואה בו סימן ברכה, כדקאמר רבן שמעון בן גמליאל. ואם חרב בית הכנסת אכתי בקדושתיה קאי, כדתנן עוד אמר רבי יהודה בית הכנסת שחרב וכו', וכן משמע בההוא תילא דרבינא. וכן אמרינן ליבני נמי חלופינהו וזבונינהו שרי, פירוש שרי כענין שהתנו בבית הכנסת, אוזפינהו אסור הני מילי בעתיקתא וכו'. ואפילו לנתוץ שום דבר מבית הכנסת אסור, דתניא בספרי מנין לנותץ אבן מן ההיכל ומן המזבח ומן העזרה שהוא עובר בלא תעשה תלמוד לומר [דברים י"ב] ונתצתם את מזבחותיהם וגו' לא תעשון כן לה' אלהיכם. ואם נתץ על מנת לבנות שרי, דההיא נתיצה בנין מיקרי, כדאמרינן [ב"ב ג' ע"ב] לא ליסתר איניש בי כנישתא וכו' [ולא אמרן אלא דלא חזי בה תיוהא אבל חזי בה תיוהא סתרי ובני] וכגון שהסתירה על מנת לתקן או להעלות הקדושה. והא דמדמינא ליה לעזרה, משום דאמרינן בפירקין [כ"ט ע"א] ואהי להם למקדש [מעט] בארצ[ות] אשר באו שמה אמר רב שמואל בר יצחק אילו בתי כנסיות ובתי מדרשות. וגרסינן בירושלמי [פ"ג ה"א] כל כלי בית הכנסת כבית הכנסת ספסילא ופלטירא כבית הכנסת.
<h2>דף כו:</h2>
מסקינן בשמעתא גבי ליבני הני מילי בעתיקתא אבל בחדתא לית לן בה אפ[י]לו למאן דאמר הזמנה מילתא היא הני מילי כגון אורג בגד למת דחזי ליה לאשתמושי ביה אבל אינו כטווי לאריג דמי וליכא למאן דאמר הזמנה מילתא. ובפרק נגמר הדין [מ"ח ע"א] נמי בעיקר פלוגתא משמע דבטווי לאריג לא פליגי, ופסקינן התם הילכתא כרבא דהזמנה לאו מילתא. ומהשתא אי בנו בית הכנסת חדש ולא התפללו בו לקבע ולא קדיש ומיקרי זימון, כדאמרינן בפרק קמא דשבת הלכה לא ישב אדם גבי בית המרחץ חדתי [י' ע"א], ופריך עלה מהזמינן לבית הכסא מהו וכו'. ולמאן דאמר הזמנה מילתא היא קדיש, ואפילו אם בנאו לשם חצר ושוב הקדישו לבית הכנסת. ודכוותיה אם בנה בית לדור בו ושוב הקדישו לבית הכנסת הוי נמי הזמנה בדיבור בעלמא. תדע דפרכינן התם לרבא מכפה שעשתה לראשה שהוא טמא מדרס ונתנוהו לספר טהור מן המדרס, אלמא משעה שנתנוהו אף על פי שלא עשאתו הוי נמי הזמנה. וכן דקדקו התם רבותי. והכי מסתבר. ואף על גב דגרסינן במסקנא אמר ליה רבינא לרבא מי איכא דוכתא דרמי ביה מת וארגי בגד למת, לאו משום (אשכח) דלא אשכחון פלוגתא אלא בארוג, אלא הוא הדין לארוג ועומד ויחדו למת, אלא משום דפליגי נמי [באורג] ואפילו הכי קאמר רבא דלאו מילתא היא קא מתמה מאורג היכי משכחת לה. ונראה לי דהכי פירושא התם דכי פרכינן לרבא מכפה ומשני אימא נתנתו וכרכתו, והיינו הזמנה ומעשה, [קא סלקא דעתיה דמק]שה דיחדתו לעולם ועד לספר זה, והיינו דפריך אפילו לרבא בכרכתו סגי, ונתנתו [למה לי]. ומשני כדרב חסדא, דכרכתו לפי שעה, ולא יחדתו לזה הספר, אלא לספר אחר נתנתו, דהוי הזמנה ומעשה כל דהו, ואפילו הכי הוי מילתא, אבל בהזמנה גרידא במעשה או בדיבור לא. וכן יש לפרש מילתא דרב חסדא צר ביה ולא אזמניה שרי, דהיינו כאילו השאילו, ודעתו שלא להקדישו, [ו]אביי נמי מודה בהא, אבל אם צר בו להניחו לצורך אילו תפילין על מנת שלא לפנותו, או לספר לגמרי, לכולי עלמא הוי הזמנה דמעשה גמיר וקדיש. ותניא בתוספתא דמכילתין [פ"ב ה"ח] העושה מטפחת לספר עד שלא נשתמש בהם גבוה משתמש בו הדיוט וכו' עד משאיל אדם מטפחת לספר וחוזר ונוטלה, והא שייכא כרבא. ולאביי לא קשיא, דתנאי נינהו, כדאיתא התם. וזהו סיוע לדברי. וכן הא דאמרינן התם גבי כיס הניח בו תפילין יניח בו מעות היינו נמי שלא יחדו והוי כמשאיל. והא דבעינן גבי נפש הוסיף בו דימוס אחד לשם מת, ואוקימנא [דרמא ביה מת אף על גב] דפנייה, צריך לפרש שנתנו תחלה על מנת לפנותו, הילכך כיון שנעשה לשם חי אי הוסיף אין אי לא הוסיף לא, דהא לא יחדו תחלה. [והיינו דאמר רפרם אם היה מכירו חולצו]. וגבי עבודה זרה דאמר [ע"ז מ"ז ע"ב] סייד וכייד נוטל מה שחידש מיירי נמי בכי האי גונא שלא יחדו לעבודה זרה, וכן משמע בעבודה זרה. (והיינו דאמר רפרם אם היה מכירו חלצו). והא דאמרינן התם [בסנהדרין שם] גבי מותר המתים למתים כיצד גבו וכו' צריך לפרש שגבו בגדים, דאי גבו מעות הוי ליה כטווי לאריג. ובירושלמי פרק בני העיר [ה"א] עד כדון שבנאה לשם בית הכנסת בנאה לשם חצר והקדישה מהו נישמעינה מן הדא קונם לבית זה שאיני נכנס ונעשה בית הכנסת הדא אמרה בנאה לשם חצר והקדישה קדשה. פירוש משנה היא במסכת נדרים [פרק רבי אליעזר] [ס"ד ע"א] פלוגתא דרבי אליעזר ורבנן גבי פותחין בנולד קונם לבית זה [שאיני נכנס ונעשה בית הכנסת] אמר אילו הייתי יודע שנעשה בית הכנסת לא הייתי נודר, וודאי מדפליגי [בה שמע מינה] דקדיש. ובפרק השותפין [מ"ז ע"ב] תנן הריני עליך חרם ואתה עלי דאסורים בבית הכנסת של אותה העיר. ולאביי הקדישה בהזמנה בעלמא, ולרבא דהקדישה והתפללו בה, אפילו אורחים לפי שעה, כיון שמיוחד לתפלה אסור. וכן דין קדושת א[רו]ן וכורסיא, פירוש אלמבר"א בלע"ז, וכל קדושה דמכילתין. ואם לפי שעה הקדיש, כענין בתי כנסיות שבבבל על תנאי הם עשוים, שרי. ואי אתני הכל לפי תנאו, דגרסינן בירושלמי [שם] רבי ירמיה אזיל לגוולנא [חמתין] יהבין מכושא גו ארונא אתי שאיל לרבי מאיר אמר ליה אני אומר ל[כ]ך התנו עליו מבתחילה רבי יונה עביד ליה מגדל ואתני עליה עיליא דספרין וארעיא דמנין. ונראה לפרש מכושא בארונא שתקעו מסמר בארון להדליק בו נר או לתשמיש אחר, ואסור להו משום תשמיש דתשמיש, מיהו רפיא בידיה, דאיכא למימר דכולהו תשמישי קדושה ולכבוד ספר תורה עבידי. ורבותי מסתפקים בה. וכי היכי דאתני רבי יונה צריך להתנות בזמן הזה על כורסיא שהיא תשמיש לספרי תורה שאם לא כן אסור להשען עליה להנאתו, ואפילו ספרים אסור להניח עליה, כדמשמע הכא גוללין תורה במטפחת ספר אבל לא ספר במטפחת תורה, ואפילו נביאים וכתובים אסור. ויש למצוא היתר קצת לכורסיא שבזמן הזה שאין רגילין לתת עליה ספר תורה בלא מטפחת והוי תשמיש דתשמיש, דאמר רבא מריש הוה אמינא האי כורסיא [תשמיש דתשמיש כיון דחזינא] וכו'. ומיהו משום המטפחת עצמה יש למנוע אם לא יתנה, כדפרישית. וכורסיא פירש רש"י ובערוך אלמבר"א. ומעבד כורסיא זוטרתא או לקצר המטפחת שרי, אבל להורידה לא. ובפרק מי שמתו [כ"ה ע"ב] גבי תשמיש המטה אמרינן גלימא אקמטרא הוי כלי בתוך כלי, פירוש אקמטרא ארגז המיוחד לספר, כדאמר רבא הכא דתשמיש קדושה הוא, ואסור לשמש בפניהם כבפני הספר, דבעינן לאנוחי בכלי שאין כלין אבל גלימא נמי גרידא אספרא מהני. וכל חידוש התם לאשמועינן דאקמטרא גרידא לא מהני. וכן משמע בה"ג דברכות. ויש מסתפקים בדברים הללו, ולכן הארכתי לפרש. וההיא דהזמנה מייתי נמי בפרק מי שמתו [כ"ג ע"ב]. וגרסינן התם לגבי תפילין רב פפא הוה מנח להו א(נ)שרשיפא ופריס סודרא עלייהו, שמע מינה כדפרישית דסגי בסודרא גרידא שאינו כליין. ותו גרסינן התם לעיל מינה בלילה עושה להן כמין כיס טפח וכו', ומשמע נמי כדפרישית. ובערוך בערך פרס האי פריסא פירוש וילון שפורסין לפני התיבה ותיבה תשמיש לספר תורה. פירוש אחר מטפחת שמכסים בו ספר תורה, הוא תשמיש לבגד התחתון שגוללין בו ספר תורה. ובערוך [זב]ל הני זבולי דחומשי, פירוש עושין סביב הספר מסגרת של עור בגובה לשמירת הספר, זבולי [מד]ור כמו יזבליני אישי [בראשית ל']. והא דגרסינן לקמן [בשילהי מסכתין] [ל"ב ע"א] הלוחות והבמות אין בהם משום קדושה פירוש אינן קדושה ממש אלא נקראו תשמישי קדושה. ובריש פירקין בירושלמי גרסינן אמר רב יהודה אמר שמואל בימה והלוחין אין בהם משום קדושת ארון אבל יש בהם משום קדושת בית הכנסת. ובערוך במות פירש הבמות שעושין לספר תורה עמודים, לוחות הם לוחות שעושין לספרים. פירוש אחר החלק של מעלה ושל מטה ופנים ואחור נקרא במות וריוח שבין עמוד לעמוד של ספר תורה הם הלוחות. ולא נהירא לי האי פרושא, דהא בריש פרק כל כתבי הקודש [קט"ז ע"א] איבעיא לן הגליונים של ספר תורה מצילין אותן מפני הדליקה או אין מצילין תא שמע הגליונים שלמטה ושלמעלה וכו' מטמאין הידים וכו', ודחינן דילמא אגב ספר תורה שאני, וכי קא מיבעיא לן בלא ספר תורה, ואפילו הכי לא איפשטא אי קדיש כדין ספר תורה, ולא פשיט מדשמואל. ורש"י פירש בימה שעושין למלך. ובימה [כורסיא] לא יתכן לפרש, דתשמיש ספר תורה הוא כמו ארון. ופירוש רש"י מסתבר טפי. והלוחות פירש רש"י לוחות ספרים שאינם נגללין, ולא מסתברא, דהא תנן מטפחת ספרים קדישי מתיבה וכל שכן מבית הכנסת, ובירושלמי מדמי להו לבית הכנסת, ולוחות לא גרעי ממטפחת. אלא נראה לי דהוא כעין לווחות של גלחים, וכתובין עליהן לפעמים כתבי הקודש, ואינם מיוחדים לכך, כדגרסינן בהבונה [ק"ב ע"ב] על שני לווחי פנקס. ולישנא דירושלמי מוכח הכי.
